מגיל צעיר יש מי שנדמה שאין לו מקום. ככה סתם, בלי סיבה.
הבלבול והביקורת מציפים כשבחוץ נדמה ״רגיל״, ובפנים מרגיש עקום או חסר.
החיים קורים ליד, כמי שהרכבת חלפה על פניו ונשאר זנוח במקום לא ידוע.
שם נפער בור של פגימות, ואיתו קושי הולך וגדל להתבטא ולהתממש.
הבושה היא בת לוויה צמודה, ואיתה המחשבה -
״אבל כלום לא קרה״.
ואילו, לעיתים זו בדיוק הטרגדיה של חוסר התאמה ביחסים המוקדמים.
כשלא היה מי שידע לקרוא ולהבין את הטבע שלך בסביבה הקרובה.
האחרים בסביבה פשוט היו הם עצמם, ותחילה גם אתה,
אבל אז-
כלום לא קרה.
היעדר התגובה הוא שפצע.
לא היה מי שידע לתרגם למילים את מה שקורה לך וסביבך.
אבל במיוחד- לא היה מי שראה בבהירות את מה שאתה,
אדם, נפרד אך שלם, לא פחות ולא יותר.
לעיתים זה מתפתח למאמצים בלתי נלאים ״לזכות״ באהבה, בזכות להיות קיים.
לעיתים זה מפיל למובסות והזנחה, קריסה לתוך הרִיק שלמדת שהוא אתה.
כך או אחרת, הפצע שבפנים הוא בלתי נראה, כאילו לא מורגש.
יש בכך כאב כפול. שהרי הכלום שיקף לך את עצמך כרוח רפאים, חלוש ונשכח.
עכשיו כשאתה הנוהג ברכבת, האם תעצור בתחנה?